Krishnamurti Subtitles home


BR76CTM4 - בהיותך לבד אתה יכול להיות לגמרי בטוח
דיון מס' 4 עם בוהם ושיינברג
ברוקווד פארק, אנגליה
19 במאי 1976



0:09 ק: אני לא חושב שענינו אתמול על השאלה למה בני אדם חיים כפי שהם חיים. אני לא חושב שנכנסנו מספיק לעומק הנושא. האם ענינו על זה?
0:29 ש: הגענו לנקודה אנו מעולם לא ענינו על השאלה הזו. הלכתי מכאן בהרגשה
0:35 ק: לא, חשבתי על זה לילה קודם אני מתכוון הבוקר ליתר דיוק ונפל לי האסימון שלא ענינו על זה לגמרי. נכנסנו לשאלה של "האם מחשבה יכולה להתבונן בעצמה?"
0:48 ש: נכון.

ב: כן.
0:51 ק: אבל אני חושב שאנו חייבים לענות על השאלה הזו.
0:54 ב: אבל אני חושב שמה שאמרנו זה בדרך לענות על השאלה. זה היה רלוונטי לתשובה.
1:00 ק: כן, רלוונטי. אבל זה לא שלם.
1:02 ב: כן.
1:05 ש: לא, זה לא שלם, זה לא נוגע בבעיה למה אנשים חיים כפי שהם חיים ולמה הם לא משתנים? למה, בידיעה של המצב, הם לא משתנים.
1:16 ק: כן. האם נכנס לזה קצת לפני שנמשיך עם
1:24 ש: ובכן, התשובה המיידית שלי לשאלה הזו היתה שהם אוהבים את זה, שזה מספק באנו לשלול את זה, וקצת משכנו אחורה
1:34 ק: אני חושב שזה הרבה יותר עמוק מזה, הלא כן? כי מה שזה אומר מבחינה כלכלית, אם אתה אם האדם באמת שינה את ההתנייה שלו את דרך החיים שלו מבחינה כלכלית אתה עלול למצוא את עצמך במצב קשה.

ש: נכון.
2:03 ק: וגם, זה ללכת נגד הזרם. לגמרי נגד הזרם.
2:11 ב: האם אתה אומר שזה עלול להוביל לסוג של חוסר ביטחון אובייקטיבי?
2:15 ק: חוסר ביטחון אובייקטיבי.
2:17 ב: זה לא רק עיניין של דמיון.
2:18 ק: לא, חוסר ביטחון בפועל.
2:21 ב: בגלל שהרבה דברים שדיברנו עליהם אתמול היו כמה אשליות של ביטחון וחוסר ביטחון אבל בנוסף ישנו משהו אמיתי
2:28 ק: חוסר ביטחון אמיתי.

ב: חוסר ביטחון.
2:32 ק: וגם, האם זה לא מרמז שאתה צריך לעמוד לבדך.
2:40 ש: זה לגמרי אתה תהיה ב אתה תהיה בעמדה לגמרי אחרת בגלל שאתה לא תהיה
2:49 ק: כמוני, לגמרי - לא מבודד מחוץ לזרם. וזה אומר שאתה צריך להיות לבד לבד פסיכולוגית והאם בני אדם יכולים לסבול זאת.
3:11 ש: בטוח שהצד האחר אומר לגמרי להיות ביחד.
3:14 ק: זה דחף של עדר, שכל האנשים הטוטליטריים משתמשים וגם הכל ביחד תהיה עם אנשים, אל תהיה לבד.
3:27 ש: תהיה כמוהם, תהיה איתם זה הכל מבוסס על תחרות במידה מסוימת, אני יותר טוב ממך
3:36 ק: כמובן, כמובן. כל האולימפיאדה וכל זה.
3:39 ב: ובכן, זה לא ברור כי במידה מסוימת אנחנו צריכים להיות יחד אבל לא במובן הזה

ק: כמובן.
3:46 ב: חברה, לדעתי, נותנת לנו איזושהי תחושה שקרית של ביחד שהיא למעשה חלוקה.
3:53 ק: כן, אכן כן.
3:54 ב: אבל זה נקרא להיות יחד. זה גורם לך להרגיש ככה, לזמן מה.
4:00 ק: אז האם תאמר, אחת הסיבות העיקריות שבני האדם לא רוצים להשתנות בצורה קיצונית את עצמם היא שהם למעשה פוחדים מ-לא להיות שייכים לקבוצה לעדר, למשהו מוגדר ומה שמרמז על להיות לגמרי לבד? ואני חושב שרק מהלבד הזה אתה יכול לשתף פעולה ולא להפך.
4:33 ש: בטוח, אמפירית, אנשים לא אוהבים להיות שונים, זה אנו יודעים, ואמפירית הם
4:44 ק: אתה היית חייב לראות בטלוויזיה ילדים סינים מתאמנים, הרוסים כל האנשים מהמזרח הרחוק כולם מתאמנים, מתאמנים אף פעם לא לבד.
5:01 ש: נכון.

ב: כן.
5:04 ק: פעם דיברתי עם מישהו מהאף בי איי. הוא בא לפגוש אותי ואמר "למה זה שאתה הולך לבד כל הזמן? למה אתה כל כך לבד? אני רואה אותך הולך לבדך בהרים למה?" אתה מבין? הוא חשב, שזה מאוד מטריד.
5:30 ב: אני חושב, אפילו אנתרופולוגים מוצאים ש אצל אנשים מתרבויות פרמיטיביות התחושה של להיות שייך לשבט הם אפילו חזקה יותר. הם מרגישים אבודים כל המבנה הפסיכולוגי שלהם תלוי בלהיות בתוך השבט.
5:45 ק: ואני חושב, זו אחת הסיבות למה אנחנו לא רוצים אנחנו פוחדים! אחרי הכל, עדיף לדבוק באומללות שאתה מכיר כבר מאשר להגיע לסוג אחר של אומללות שאתה לא מכיר.
6:02 ש: נכון. אבל ישנו מנגנון של פעולה-תגובה. כלומר, להיות עם אחרים

ק: אתה בטוח.
6:13 ש: אתה בטוח. ואתה גם זה הולך אפילו יותר רחוק, ישנה פעולה זה כמעט כאילו אתה יכול לומר שלהיות עם אחרים זה תוצר של תמיד לחיות מתוך "אתה זה, אני משווה את עצמי איתך ולכן אני ביחד איתך", כמו בסוג של הרהור של אחרי. אתה יודע למה אני מתכוון? זה חלק מהמעגל.
6:41 ב: גם אם אתה עוזב את ההשוואה אני חושב שיש משהו עמוק יותר במובן שאנשים מרגישים את הביחד, תחושת השייכות לקבוצה, גם אם הם לא עושים השוואות הם פשוט מרגישים שזה בטוח יותר, ידאגו להם כמו שאמא שלך דאגה לך אתה בסוג של תמיכה, שביסוד הכל יהיה בסדר כי הקבוצה היא גדולה, ויש לה תבונה היא יודעת מה לעשות. אני חושב שיש תחושה כזו, שהיא עמוקה. הכנסייה יכולה לתת הרגשה כזאת.
7:16 ק: כן. ראית את התמונות של החיות? הן תמיד בעדר.
7:25 ש: חוץ מאריה ההרים. האם קראת פעם על האריה? היו כמה מחקרים שנעשו על ידי איש אחד בשם שלר, שהוא מראה שהאריה תמיד, בקבוצה של אריות תמיד יש אחד שהולך לבד.
7:40 ק: כן

ש: קראת על זה?
7:42 ק: שמעתי על זה.

ב: בכל מקרה החתולים הם לא
7:46 ק: ההרגשה של הלבד היא הרבה יותר - יש להם הרבה מזה. זה לא רק - אני אומר, זה לא בידוד.
7:58 ש: נכון.
8:00 ב: אבל, שאלתי, אנשים מחפשים את התחושה הזו מהקבוצה שיש לך איזושהי תמיכה מהשלם.

ק: כמובן.
8:09 ב: עכשיו, האם אין זה אפשרי שאתה מדבר על הלבד שבו יש לך ביטחון כלשהו? אנשים מחפשים בקבוצה סוג מסוים של ביטחון נראה לי, שזה יכול להתעורר בפועל רק בלבד.
8:24 ק: כן, זה נכון. בלבד אתה יכול להיות לגמרי בטוח.
8:28 ב: אני תוהה אם נוכל לדון בזה בגלל שזה נראה שישנה אשליה פה אתה יכול לחוש שאתה צריך שיהיה לך תחושת ביטחון.

ק: אכן.
8:38 ב: והם מחפשים זאת בקבוצה, הקבוצה הינה ייצוג של משהו אוניברסלי.
8:44 ק: הקבוצה היא לא האוניברסלי.
8:46 ב: היא לא, אבל ככה אנו חושבים.
8:48 ק: כמובן.
8:49 ב: הילד הקטן חושב שהשבט הוא העולם כולו.
8:52 ק: אני מתכוון, בן אנוש שחי בצורה כזאת אם הוא משנה את עצמו, הוא נעשה לבדו. הוא לבד. הלבד הזה הוא לא בידוד ולכן הוא סוג של חוכמה גבוהה.
9:16 ב: כן, אבל התוכל להמשיך עם הנושא הזה יותר שזה בעצם לא בידוד כי בהתחלה כשאתה אומר לבד ההרגשה היא שאני פה, לגמרי נפרד. נכון?
9:25 ק: זה לא נפרד, לא.

ב: זה אולי
9:28 ש: מה אתה חושב שהאדם חווה? ישנו חלק אחד שנראה שכל האנשים נמשכים אליו הם חייבים להיות ביחד, הם חייבים להיות כמו אנשים אחרים. מה ישנה את זה? זו שאלה ראשונה. מה יגרום לאדם להשתנות מהמצב הזה? ושאלה שניה, למה שמישהו ישתנה מהמצב הזה? ושלישית, מה אדם כזה חווה כשהוא לבד? הם חווים בידוד.
10:04 ק: אני חושב שדנו בזה מספיק באותו יום. אחרי הכל, כשאדם מבין את המצב המחריד שהעולם נמצא בו ואת עצמו - האי-סדר, הבלבול, האומללות וכל השאר, וכשאדם אומר חייב להיות שינוי טוטאלי שינוי צורה טוטאלי, הוא כבר התחיל לזוז הצידה מכל זה.
10:35 ש: נכון. אבל הנה הוא לגמרי ביחד.
10:44 ק: לא. להיות ביחד, מה זה אומר?
10:47 ש: אני מתכוון להיות בקבוצה הזאת.

ק: כן, מה זה אומר באמת?
10:51 ש: להיות ביחד זה שונה מלהיות צריך
10:54 ק: לא. להזדהות עם הקבוצה, ולהישאר בקבוצה מה זה אומר? מה מעורב בזה?
11:03 ש: נכון, מה שזה מערב אני חושב אחד הדברים שמעורבים הוא מה שאמרתי קודם. זה יוצר את ההשוואה הזו.
11:11 ק: לא, לא. חוץ מכל הדברים השיטחיים האלה מה יש בזה? הקבוצה היא אני. אני הקבוצה.
11:21 ק: אז לכן זה כמו שיתוף פעולה עם עצמי.
11:27 ב: אני חושב שאתה יכול לומר דקרטס אמר "אני חושב, משמע אני קיים". הכוונה היא אני חושב רומז לכך שאני שם. "אני בקבוצה, ולכן הנני." משהו כזה אם אני לא בקבוצה, היכן אני?
11:38 ק: כן. אני לא יישות בכלל. זה למעשה המצב של השבט הפרימיטיבי, עבור רוב האנשים שם בכל מקרה. אז יש כאן משהו עמוק כי אני מרגיש שהקיום שלי עצמו הקיום שלי פסיכולוגית מותנה בלהיות קודם כל בקבוצה. הקבוצה יצרה אותי. כל כולי הגיע מהקבוצה. אתה מבין? אני אומר "אני כלום בלי הקבוצה."
12:08 ק: כן, אכן כן. אני הקבוצה למעשה.
12:10 ש: נכון.
12:11 ב: לכן, אם אני מחוץ לקבוצה אני מרגיש שהכל מתמוטט. זה נראה לי עמוק יותר מהשאלה של התחרותיות מי הבוס, או מי הכוכב או
12:24 ש: נכון.

ב: זה עיניין משני.
12:27 ש: חוץ מזה שאני לא באמת אמרתי שזה זה היה חשוב כל כך כמו שאמרתי שהפעולה עצמה שאני מנסה להגיע אליה היא קצת מהחוויה של מרגע לרגע של להיות בקבוצה, שהיא מלאה.
12:41 ב: האם אני יכול לומר ש המכה הגדולה היא מה שקורה כש אדם נזרק מהקבוצה והוא מרגיש אבוד. במילים אחרות, נראה שהכל נראה חסר חשיבות כי הוא לא יודע היכן הוא.
12:52 ש: נכון. הוא לא יודע אין לו חוש כיוון.
12:56 ב: כיוון לחיים או למשהו.

ש: נכון.
13:01 ב: ולכן, העונש הגדול היותר שהקבוצה יכולה לתת הוא לנדות אותו.
13:07 ק: כן, הם רגילים לעשות זאת.

ש: או, כן.
13:09 ק: תראה מה הולך ברוסיה, מה קורה למי שלא מסכים הוא מנודה.

ש: נכון, נכון.
13:15 ק: סולז'ניצין וסחרוב וכל אלה כולם נגד הקבוצה.
13:20 ש: נכון, נכון.
13:22 ב: כי נידוי כזה, כאילו לקח ממנו את ה"עצמי" שלו זה כמעט כמו להרוג אותו אתה מבין?
13:27 ק: כמובן. אני חושב שכאן זה נמצא, הפחד מלהיות לבד לבד זה מתורגם כלהיות מבודד מכל זה.
13:43 ב: הנוכל לומר מהאוניברסלי? האוניברסל השיקרי.
13:46 ק: כן, מהאוניברסלי.
13:49 ב: נראה לי שאתה רומז שאם אתה באמת לבד לבד באמת, אז אתה לא מבודד מהיקום.
13:54 ק: לגמרי לא - נהפוכו!

ש: זה מה שהוא אומר.
13:58 ב: זה מה שהוא אומר, אבל אני מתכוון לפיכך שעלינו להיות חופשיים קודם מהאוניברסל השיקרי.
14:03 ש: ההזדהות השיקרית

ב: עם הקבוצה.
14:05 ש: הזדהות עם הקבוצה.
14:07 ב: הזדהות בקבוצה כאוניברסלי, אתה מבין. להתייחס לקבוצה כאילו היתה תמיכה אוניברסלית של הקיום שלי, או משהו.
14:15 ש: נכון. יש משהו יותר מזה. מה שנאמר הוא זה ש כשההזדהות הלוקאלית שאני הוא הקבוצה, ה"אני" הביטחון השיקרי הזה נישמט, אז האדם פתוח להשתתפות ב

ב: במשהו.
14:35 ק: לא, אין שאלה של השתתפות פה - אתה היקום.
14:38 ש: זה אתה.
14:40 ב: אני זוכר כילד, הרגשתי ש כשהייתי בעיירה אחת הרגשתי שזה היה היקום כולו אז שמעתי על עיירה אחרת מעבר שנראה שהיתה עבורי כמעט מעבר ליקום וזה נראה שחייבים להיות גבולות סופיים לכל המציאות. אז הרעיון ללכת מעבר לזה לא עלה בדעתי. ואני חושב שכך היחס לקבוצה. אנחנו יודעים באופן מופשט שזה לא כך אבל בתחושה שיש לך כמו הילד הקטן.
15:09 ק: לכן, האם בני אדם אוהבים או נאחזים באומללות שלהם בלבול, וכל השאר כי הם לא יודעים משהו אחר?
15:30 ק: הידוע בטוח יותר מהלא ידוע.
15:33 ש: נכון. הידוענכון.
15:39 ק: עכשיו, להיות לבד זה אומר, הלא כן לצאת מהזרם.
15:48 ש: אל מחוץ לידוע.
15:50 ק: לצאת מהזרם של ה בלבול המוחלט, אי-סדר, יגון ייאוש, תקווה, סבל, כל זה - לצאת מכל זה.
16:00 ש: נכון.
16:04 ק: ואם אתה רוצה ללכת יותר עמוק מזה אל הלבד להיות לבד אומר, הלא כן לא לסחוב את הנטל של המסורת איתך בכלל.
16:21 ב: מסורת הכוונה לקבוצה, אז.
16:23 ק: קבוצה. מסורת היא גם ידע.
16:26 ב: ידע, אבל זה בא במקור מהקבוצה. ידע הוא בבסיסו קולקטיבי.

ק: קולקטיבי.
16:31 ב: זה נאסף על ידי כולם.
16:37 ק: אז להיות לבד רומז על חופש מוחלט. וכאשר ישנו החופש הגדול הזה, זה היקום.
16:51 ב: האם נוכל להיכנס לזה יותר, לאדם שלא ראה זאת, זה לא נראה כל כך ברור.
17:00 ש: זה לא נראה ברור - אני חושב, דוויד צודק פה. לאדם, לרוב האנשים, אני חושב ובדקתי זאת לאחרונה שהרעיון, או אפילו התחושה העמוקה שאתה הוא היקום שאתה לא צריך לעשות כלום, נראה שזה
17:25 ק: אה, אדוני, זה הדבר המסוכן ביותר. זה הכי מסוכן להגיד. איך אתה יכול לומר שאתה היקום כאשר אתה בבלבול מוחלט? כשאתה עצוב, אומלל חרד, מקנא, כל זה - איך אתה יכול לומר שאתה היקום? יקום רומז על סדר טוטאלי.
17:56 ב: כן, המילה "קוסמוס" ביוונית משמעותה היא סדר.
17:58 ק: סדר, כמובן.

ב: וכאוס היה ההפך מזה.
18:01 ק: כן.

ש: אבל אני
18:03 ק: לא, תקשיב, יקום, חלל, אומר סדר.
18:08 ש: נכון.

ב: וכאוס זה מה שיש לנו.
18:11 ק: כאוס הוא מה שאנו חיים איתו.

ש: זה נכון.
18:14 ק: איך אני יכול לחשוב שיש סדר אוניברסלי בתוכי? זה הטריק הישן והטוב של השכל שאומר "האי-סדר הוא שם אבל בתוכך יש סדר מושלם, איש יקר". זאת אשליה. זהו רעיון שהמחשבה שמה שם וזה נותן לי איזושהי תקווה ולכן זוהי אשליה, אין לה מציאות. מה שאמיתי הוא הבלבול שלי.
18:54 ש: נכון.
18:56 ק: הכאוס שלי. ואני יכול לדמיין, אני יכול להקרין חלל.
19:04 ש: נכון.
19:06 ק: אבל גם זה אשליה. אז אני חייב להתחיל עם העובדה של מה שאני בפועל.
19:14 ש: נכון.

ק: שהיא, אני נמצא בכאוס.
19:19 ש: אני שייך לקבוצה.

ק: כאוס - כאוס הוא הקבוצה.
19:23 ש: נכון.
19:24 ק: יש להם מנהיגים פוליטיים, דתיים - אתה מבין? כל העסק הזה הוא כאוס. אז כדי להתרחק מזה אל תוך החלל שהוא סדר טוטאלי, אומר לא שאני לבד, יש סדר טוטאלי שלא משתייך לאי-סדר, כאוס. זה נקרא לבד.
19:52 ב: כן, ובכן, האם נוכל להיכנס לזה. נניח שכמה אנשים עושים את זה במצב הזה, נעים לתוך החלל אל סדר, מחוץ לכאוס של החברה.
20:02 ק: נכון.

ב: ועכשיו, האם הם כולם לבדם?
20:05 ק: לא, כמובן.

ב: אנחנו רוצים שזה יהיה ברור.
20:10 ק: לא, הם לא מרגישים לבד שם. ישנו רק סדר.
20:15 ב: האם הם אנשים שונים עכשיו?
20:18 ק: אדוני, נגיד, - לא, אני לא יכול להגיד נניח. שלושתינו בחלל, יש רק חלל לא אתה, ד"ר בוהם, ד"ר שיינברג ואני.
20:33 ב: לפיכך אנחנו עדיין לבד.

ק: סדר הוא לבד.
20:37 ב: כן, חיפשתי את המילה "לבד" במילון למעשה זה אומר "הכל אחד".

ק: הכל אחד, כן, כן.
20:44 ב: במילים אחרות, שאין חלוקה.
20:46 ק: לכן אין שלושה; וזה מדהים, אדוני.
20:54 ש: אבל קפצת פה. יש לנו כאוס ובלבול, זה מה שיש לנו.
21:00 ק: אז, כמו שאמרנו, כדי לזוז משם רוב האנשים פוחדים מה שאומר שיהיה לך סדר מוחלט. לבד, כפי שהוא הציג זאת - הכל אחד. לכן אין שום חלוקה כאשר יש חלל.
21:19 ש: נכון. אבל רוב האנשים נמצאים בבלבול וכאוס. זה כל מה שהם יודעים.
21:25 ק: אז, זוז. איך אתה זז משם? זאת השאלה.
21:30 ש: זאת השאלה. הנה אנו, בכאוס ובלבול אנחנו לא שם.
21:36 ק: לא, כי אתה יכול להיות פוחד מזה.
21:39 ש: יכול להיות פוחד מזה.
21:41 ק: פוחד מהרעיון של להיות לבד.
21:44 ש: איך אתה יכול לפחד מרעיון?
21:45 ב: זה קל.
21:47 ק: האם אתה לא מפחד ממחר? שהוא רעיון.
21:50 ש: אוקיי. אז זה רעיון.
21:52 ק: הם מפחדים מרעיון שהם בעצמם יצרו אותו שאומר "אלוהים, אני לבד שזה אומר שאין לי על מי להסתמך יותר".
22:04 ש: נכון, אבל זהו רעיון.
22:06 ב: ובכן, בואו נלך לאט כי גם
22:08 ש: כן, זה מאוד חשוב.
22:10 ב: אמרנו שזה במידה מסוימת באמת ככה אתה לא נתמך על ידי החברה יותר אתה נמצא בסכנה אמיתית כי אתה יצאת מהרשת של החברה.
22:22 ק: כן, אם אתה פרוטסטנטי במדינה קתולית זה נעשה קשה מאוד.
22:29 ש: אני חושב שאנחנו מבולבלים פה. אני באמת חושב, בגלל אם יש לנו בלבול אם יש לנו כאוס
22:37 ק: לא. לא "אם", זה ככה.
22:40 ש: זה ככה, אוקיי - אני איתך. עכשיו, יש לנו כאוס ובלבול זה מה שיש לנו. עכשיו, אם יש לך רעיון לגבי להיות לבד בזמן שאתה בכאוס ובלבול זה עוד רעיון, עוד מחשבה עוד חלק מהכאוס עצמו.

ק: כן, בדיוק.
22:57 ש: האם זה כך?

ק: זה נכון.
22:58 ש: אוקיי, עכשיו, זה כל מה שיש לנו כאוס ובלבול.
23:02 ב: חכה. אני מרגיש תיזהר בעיניין של השפה משום שמתי שאתה אומר את המילה "כל", זה סוגר דברים.
23:08 ש: אוקיי, בסדר.
23:10 ב: אמרנו אתמול שהשפה צריכה להיות חופשית בשימוש שלה, אולי פואטית מעט ואם אתה אומר את המילה "כל", צריך להיזהר.
23:21 ש: אוקיי. אבל יש לנו את זה. יש לנו כאוס.

ב: יש לנו כאוס.
23:25 ש: אוקיי, עכשיו, זה מה שיש לנו. עכשיו מהו יש לי רעיון, תן לי להגיד מה הרעיון שלי שמרבית האנשים הם בוא נגיד, לא מודעים לא רוצים, לא מאמינים ב לא יודעים כלום על הדבר הזה "הכל אחד".
23:48 ק: אני לא מדבר על זה. אנחנו לא מדברים על זה.
23:51 ש: בסדר, אין לנו את זה.

ק: לא.
23:53 ש: כל מה שיש לנו עכשיו זה כאוס.
23:56 ב: עזוב את המילה "כל".
23:58 ש: אוקיי. יש לנו כאוס(צחוק)
24:03 ק: כאוס. עכשיו, בהיותנו במצב כאוטי לזוז מזה הצידה יש להם את ההרגשה שהם יהיו לבד.
24:16 ש: נכון.

ב: במובן של בידוד.
24:18 ב: לא במובן של "הכל אחד".

ק: מבודדים.
24:21 ש: לזה אני מגיע.

ק: הם יהיו לבד.
24:24 ש: נכון.
24:26 ק: מבודדים. מזה הם מפחדים.
24:29 ש: לא מפחדים - הם באימה מזה.
24:31 ק: לכן הם אומרים "עדיף שאשאר היכן שאני בשלולית הקטנה שלי, מאשר לעמוד מול בידוד".
24:41 ש: נכון.
24:42 ק: וזו יכולה להיות אחת הסיבות שבני אדם לא משתנים באופן קיצוני.
24:47 ש: זה נכון.
24:48 ב: כמו השבט הפרימיטיבי הזה, העונש הכבד ביותר הוא להיות מנודה, או מבודד.
24:53 ש: אתה לא צריך ללכת לשבט פרמיטיבי, אני רואה אנשים ומדבר עם אנשים כל הזמן מטופלים באים אליי ואומרים "תראה, יום שבת בלילה הגיע, לא יכולתי לסבול את הלבד, התקשרתי ל50 אנשים, בחיפוש אחר מישהו להיות איתו".
25:05 ב: כן, זה מאוד דומה.

ש: "הייתי חייב להצטרף לקבוצה".
25:08 ב: זה דומה מאוד. אני חושב שזה בא באופן פשוט וטהור יותר שם אנשים בכנות מודים בזה ויודעים שזה המצב.
25:14 ש: נכון.
25:15 ק: אז, זו אחת הסיבות למה בני אדם לא משתנים. הסיבה השניה היא, אנחנו מותנים מאוד לקבל דברים כפי שהם. אני מתכוון, אנחנו לא אומרים לעצמנו "למה שאני יחיה בצורה כזאת?"
25:41 ש: זה נכון בוודאות. אנחנו לגמרי מותנים להאמין שזה כל מה שיש.
25:48 ב: ובכן, זה חשוב. זהו הסבר "אנחנו מותנים להאמין שזה כל מה שאפשרי". המילה "הכל" היא אחת המלכודות שמחזיקות בנו
25:55 ש: אולי זוהי עובדה. נכון.
25:56 ב: אם אתה אומר "זה מה שיכול להיות.." אז מה אתה יכול לעשות?
26:00 ק: כלום, כלום.
26:01 ב: אתה רואה, השימוש הזה בשפה ש הדרך שבה משתמשים בשפה יכול להיות כמו שרשרת.
26:06 ק: אכן כן, אדוני.

ב: צריך להיזהר מהמילה הזו
26:08 ש: היא ההתנייה.

ב: אבל המילה "כל"
26:11 ק: זה מה שהוא הראה.

ב: המילה "כל"
26:15 ק: מתי שאתה אומר "זה כל מה שאני יודע" אתה כבר הפסקת.
26:19 נכון.
26:19 ב: משום שמה עושה המילה "כל". היא סוגרת הכל. היא אומרת שהדבר הזה הוא "כל" המציאות. זה חייב להיות אמיתי.
26:28 ב: דבר אחד הוא שהיא הופכת רעיון למציאות, כנראה. זה נותן תחושת מציאות לרעיון כי אם אתה אומר ש"כל" מה שיש אז זה חייב להיות אמיתי, אתה מבין?
26:38 ש: כן, אני חושב שזו נקודה טובה. זה מאוד דומה ל הנקודות שדיברנו עליהם כש הפעולה עצמה של החשיבה, שהחשיבה היא שלמה מחשבה נעשית מציאות אז, שוב השפה עצמה היא התנאי.
26:57 ק: אז, האם נאמר בני אדם לא משנים את עצמם באופן קיצוני הם פוחדים מלהיות מבודדים מהקבוצה מנודים מהקבוצה. זו סיבה אחת. וגם באופן מסורתי אנחנו מותנים כך ש שעדיף לנו לקבל דבר כפי שהם, האומללות, הכאוס כל השאר, ולא להגיד "לעזעזל, תן לי לשנות את זה".
27:30 ש: נכון.
27:33 ב: ובכן, אנו חייבים, להפסיק להשתכנע שאיך שהדברים מתקיימים זה כל מה שאפשרי
27:37 ק: כן, זה נכון. הדתות הראו את זה כשאמרו שיש עולם אחר - תשאף לזה. זהו עולם בר חלוף, זה לא משנה. תחיה במיטב יכולתך באומללות שלך אבל תגיש את האומללות שלך לישו, או מישהו אחר ואתה תהיה מאושר בעולם הבא.
28:06 ש: נכון.
28:08 ק: אז, הקומוניסטים אומרים שאין עולם הבא אבל עושים את המיטב מהעולם הזה.
28:13 ב: אני חושב שהם אומרים שהאושר יבוא בעתיד בעולם הזה.
28:17 ק: כן, כן. תקריב את ילדיך הכל, למען העתיד; שזה בידיוק אותו דבר.
28:26 ב: אבל נראה שזה סוג של שינוי צורה של אותו דבר שהוא אם אנו אומרים שיש לנו את החברה כמו שהיא ואנחנו רוצים לוותר עליה אבל ממציאים משהו דומה
28:39 ק: כן, אכן כן.

ב: ללכת אליו.
28:43 ש: מה שלא נמציא זה חייב להיות דומה, אם אנחנו ממציאים את זה - מתוך המערכת.
28:47 ב: כן, אבל נראה שזו נקודה חשובה זאת דרך מעודנת לא לא להיות לבד.
28:55 ק: אכן כן.
28:56 ש: אתה מתכוון להמשיך ולצאת מהרעיונות הישנים?
29:00 ב: כן. ליצור גן-עדן, או את העתיד.
29:03 ק: אז, מה יגרום לבני אדם להשתנות, באופן קיצוני?
29:11 ש: אני לא יודע. אני חושב שזה מעין אתה מבין, אפילו הרעיון שאתה מציע פה הוא שהם אומרים שזה לא יכול להשתנות או שזה תמיד אותו דבר - זהו חלק מהמערכת עצמה.
29:24 ק: מסכים. עכשיו, חכו. אפשר לשאול שאלה? למה אתה לא משתנה? מה מונע ממך?
29:37 ש: אני הייתי אומר ש זו שאלה קשה. אני מניח שהתשובה תהיה לא יודע איך לענות על זה.
30:01 ק: כי מעולם לא שאלת את עצמך את השאלה הזאת. נכון?
30:07 ש: לא באופן קיצוני.
30:11 ק: אנחנו שואלים שאלות בסיסיות.
30:15 ש: כן. אני לא יודע את התשובה לשאלה.
30:21 ק: עכשיו אדוני, זוז מזה. האם כל המבנה כמו גם החברה כולה, כל הדתות כל התרבויות, מבוססות על מחשבה ומחשבה אומרת "אני לא יכולה לעשות את זה לכן סוכנות חיצונית היא הכרחית כדי לשנות אותי".
30:46 ק: בין אם הסוכנות החיצונית היא הסביבה, המנהיג, היטלר, וכו או סטלין או מאו, או מישהו בחוץ, או אלוהים. אלוהים הוא הקרנה שלך עצמך זה ברור. ואתה מאמין באלוהים אתה מאמין במאו, אתה מאמין - אבל אתה נשאר אותו דבר.
31:12 ש: זה נכון, נכון.
31:14 ק: אתה יכול להזדהות עם המדינה וזה, אבל אתה עדיין אותו "אני" ישן שפועל שם. אז, האם המחשבה לא רואה את הגבול שלה אתה יודע, מבינה, שהיא לא יכולה לשנות את עצמה? מבינה את זה!
31:42 ב: ובכן, אני חושב במשהו מעודן יותר קורה. מחשבה מאבדת משהו ו והיא לא רואה שהיא בעצמה מאחורי כל זה.
31:59 ק: אמרנו, מחשבה יצרה את כל הכאוס הזה.
32:02 ב: אבל מחשבה לא רואה זאת באמת אתה יודע, כמופשט אבל אני חושב, אתה מבין, בעצמותיה.
32:08 ש: מה בקשר לכל העיניין שהמחשבה מה שהמחשבה עושה למעשה זה היא מתקשרת דרך שינוי הדרגתי.
32:16 ק: זוהי המצאה של המחשבה.
32:18 ש: כן, אבל כאן אני חושב שנמצא הפיתיון נמצא.
32:21 ק: לא, אדוני, בבקשה, תקשיב.

ש: בטח.
32:24 ק: מחשבה בנתה את כל העולם. טכנולוגיה וגם את הפסיכולוגיה. והעולם הטכנולוגי הוא בסדר, תעזוב אותו בשקט לא נדון בזה אפילו - זה יהיה אבסורד. אז, פסיכולוגית המחשבה בנתה את כל העולם הזה, בתוכי וגם מחוצה לי. הכנסיות, החברה וכולי. האם המחשבה מבינה שהיא עשתה את הבלאגן הזה, הכאוס הזה?
33:03 ב: אני הייתי אומר שלא. היא נוטה להסתכל על הכאוס הזה כ יישות עצמאית

ק: אבל הוא הילד שלה!
33:10 ב: כן, אבל זה מאוד קשה בשבילה לראות זאת. אנחנו דיברנו על זה בסוף הזמן של אתמול.
33:16 ק: כן, אנחנו חוזרים לזה.
33:18 ב: השאלה הזו של איך המחשבה נותנת את תחושת המציאות. אנחנו אמרנו שטכנולוגיה מטפלת במשהו שהמחשבה יצרה אבל זוהי יישות נפרדת ברגע שזה נוצר.
33:31 ק: יצרה את זה, כמו השולחן, כמו המצלמות האלה.
33:34 ב: כן. אבל אתה יכול לומר שמחשבה גם יוצרת מציאות שהיא קוראת לה עצמאית אבל היא לא. חשבתי על דוגמא טובה והיא התאגיד.
33:48 ב: אנשים עובדים בשביל התאגיד, הוא עושה כסף הוא מפסיד כסף, הם עושים הפגנות נגד התאגיד וכו'. אבל בפועל אפשר לשאול, היכן התאגיד? זה לא בבניינים משום ש

ק: הם חלק מזה.
34:01 ב: אם כל האנשים אינם, הבניינים היו שום דבר ואם הבניינים היו נשרפים התאגיד עדיין יוכל להתקיים כל עוד שאנשים חושבים שהוא קיים.
34:10 ש: נכון. והוא משלם מיסים, התאגיד משלם מיסים, לא האינדיבידואל.
34:14 ק: אז, האם המחשבה מבינה, רואה מודעת - שהיא יצרה את הכאוס הזה?
34:23 ש: לא.
34:25 ק: למה לא? אבל אתה אדוני, אתה מכיר בזה?
34:35 ש: אני מכיר בזה שהמחשבה

ק: לא אתה - האם המחשבה? אתה רואה איך אתה? שאלתי אותך שאלה אחרת האם המחשבה, שהיא אתה חשיבה, האם החשיבה שלך מכירה בכאוס הזה שהיא יצרה?
34:57 ב: חשיבה נוטה לייחס את הכאוס למשהו אחר או למשהו מבחוץ, או ל"אני" שבפנים. לכל היותר, הייתי אומר שאני עשיתי את זה אבל אז החשיבה מייחסת אומרת שאני עושה את החשיבה. אתה רואה לאן אני חותר?

ק: כן.
35:16 ב: שישנו "משהו" שחושב. הלכתי לומר שזה כמו התאגיד החשיבה המציאה סוג של תאגיד שהוא אמור להיות אחראי לחשיבה. נוכל לקרוא לזה "תאגיד החשיבה"!
35:28 ק: "תאגיד החשיבה" - אכן, אכן.
35:30 ב: ואז, אתה מבין, התאגיד אמור לעשות את החשיבה.
35:35 ש: כן, כן.
35:36 ב: אז, אנו מייחסים, אנחנו נותנים קרדיט למחשבה, לתאגיד הזה שנקרא "אני".
35:41 ש: זו דרך טובה להסתכל על זה, כן.
35:44 ק: המחשבה יצרה אותי.
35:46 ש: היא יוצרת מוסד.

ב: אבל המחשבה גם אמרה שה"אני" הוא לא מחשבה, אלא מציאות בפני עצמה, שלא תלויה במחשבה.
35:52 ק: כמובן, כמובן.
35:53 ב: המחשבה מתייחסת לתאגיד כאילו הוא היה שם, עומד כמו הבניינים או השולחן. היא אומרת "זוהי מציאות", זה לא רק אני חושב שזו שאלה של מציאות, ישנם ישנם מציאויות מסוימות שהם לא תלויות במחשבה אבל ישנם דברים מסוימים שהם מראות כמו שאם אתה עומד על הצוק ומסתכל על האוקיינוס, אתה רואה את כל המשחק של האור שהוא לא מציאות עצמאית אבל זה בגלל השמים, הים, וה"אני" הכל קשור אחד בשני.

ק: כמובן.
36:26 ב: אז, זה חשוב שיהיה ברור האם זאת מציאות שעולה מהשלם הזה היא תלויה בכל התנועה הזו או האם היא עומדת לבדה, נוצרת מעצמה, בלתי תלויה. מחשבה מתייחסת ל"אני" כמציאות בלתי תלויה.
36:44 ק: כמובן.
36:45 ב: והמחשבה אומרת שזה מגיע מה"אני" ולכן היא לא לוקחת אחריות למה שהיא עושה.
36:53 ק: ל"אני", מחשבה יצרה את ה"אני".
36:56 ש: נכון.
36:57 ק: אז ה"אני" הוא לא נפרד מהמחשבה. הוא מבנה של מחשבה. טבע המחשבה שיצר את ה"אני". עכשיו, האם המחשבה, האם המחשבה שלך או האם המחשבה מכירה בזה?
37:20 ש: הייתי אומר כן ולא.

ק: לא, לא.
37:23 ש: זה כאילו בהבזקים היא כן.

ק: לא, לא בהבזקים. אתה לא רואה את השולחן הזה בהבזקים - הוא תמיד שם.
37:37 ש: אני חושב שמה שבאמת קורה הוא הוא שאתה רואה את הפעולה אני תוהה, זה נראה כאילו - אם נוכל להיות כנים בנוגע לזה לגמרי אמיתיים לגבי זה, מה אנו רואים כאשר מה קורה או מהי המציאות של המחשבה שרואה את היצירה הזו?
38:01 ק: לא. שאלנו שאלה אתמול, ועצרנו שם האם המחשבה רואה את עצמה בתנועה?
38:09 ש: נכון.
38:11 ק: התנועה יצרה את ה"אני" יצרה את הכאוס, יצרה את החלוקה יצרה את הקונפליקט, קנאה, חרדה, פחד - כל זה.
38:20 ש: נכון, עכשיו, מה שאני שואל זה שאלה אחרת, אתמול הגענו לנקודה שבה אמרנו "המחשבה עוצרת".
38:29 ק: לא, זה הרבה יותר מאוחר. בבקשה תישאר בדבר אחד.
38:34 ק: אוקיי, אבל המחשבה - מה שאני מנסה לומר מהי המציאות של המחשבה שרואה את עצמה
38:41 ק: תגיד לי. אתה רוצה שאני יתאר לך.
38:45 ש: לא, אני לא רוצה שתתאר לי. אני מנסה להגיע ל מהי המציאות שלי. מהי המציאות שהמחשבה רואה? וכשאני צופה בזה - אנחנו נכנסים לשפה פה, לבעיה שבשפה אבל זה נראה שהמחשבה רואה ואז שוכחת.
39:03 ק: לא, בבקשה. אני שואל שאלה מאוד פשוטה. אל תסבך את זה. האם המחשבה רואה את הכאוס שהיא יצרה? זה הכל. מה שאומר האם מחשבה מודעת לעצמה בתנועה? לא, "אני מודע למחשבה כתנועה". ה"אני" נוצר על ידי המחשבה.
39:40 ב: אני חושב שהשאלה הרלוונטית היא למה המחשבה ממשיכה לעבוד? למה היא מאריכה את עצמה? משום שכל עוד שהיא ממשיכה את עצמה זה יוצר משהו כמו מציאות נפרדת, אשליה של מציאות.
39:53 ק: למה המחשבה
39:55 ב: למה המחשבה ממשיכה לעבוד?
39:59 ש: מהם היחסים שלי עם המחשבה?
40:03 ק: אתה המחשבה. אין "אתה" ביחס ל"מחשבה".
40:09 ב: זוהי הדרך שבה השפה אומרת שיש היא אומרת "אני היישות שיוצרת את המחשבה".
40:15 ב: כביכול, כמו שג'נרל מוטורס אומרת "אני התאגיד שיוצר מכוניות".
40:21 ש: אבל תראה, תראה. אתה צודק. איך אני יכול להבין את זה השאלה היא, אני אומר לך "מהם היחסים שלי עם המחשבה?" אתה אומר לי, "אתה הוא המחשבה". במידה מסוימת מה שאתה אומר הוא ברור אבל זה עדיין מה שמגיע ממני אתה מבין? זוהי עדיין הדרך שבה המחשבה נעה, להגיד "זה היחסים שלי למחשבה".
40:52 ב: זאת הנקודה, להגיד "האם המחשבה עצמה יכולה לעצור ברגע זה?" אתה מבין?

ק: כן.
40:57 ב: מה מחזיק את כל זה, ברגע זה היתה השאלה שניסיתי להגיע אליה.
41:03 ש: זאת השאלה.
41:04 ב: במילים אחרות, נניח שיש לנו תובנה מסוימת אבל משהו קורה להמשיך את התהליך הישן למרות הכל, ברגע זה.
41:13 ש: נכון. עכשיו המחשבה ממשיכה לנוע.
41:18 ק: לא, הוא שאל, ד"ר בוהם שאל שאלה טובה מאוד שלא ענינו עליה. הוא שאל "למה המחשבה נעה"?
41:27 ב: מתי שאין צורך לנוע.

ק: למה היא תמיד נעה?
41:31 ש: נכון.
41:33 ק: אז, מהי תנועה? תנועה היא זמן. נכון?
41:43 ש: זה מהר מידי. תנועה היא זמן

ק: כמובן.
41:50 ש: תנועה היא תנועה.
41:51 ק: לא, לא. מכאן לשם.

ש: נכון.
41:57 ק: פיזית. מכאן לשם. פיזית - מכאן ללונדון, מכאן לניו-יורק. וגם פסיכולוגית מכאן לשם.
42:08 ש: נכון.

ק: אני כזה, ואני חייב להיות כזה.
42:13 ש: נכון. אבל המחשבה היא לא בהכרח של זה.
42:20 ק: מחשבה היא תנועה. אנחנו בוחנים תנועה, שהיא מחשבה.
42:29 ש: מחשבה
42:31 ק: תראה, אם המחשבה נעצרת, אין תנועה.
42:36 ש: כן, אני מנסה זה חייב להיעשות מאוד ברור.
42:41 ב: אני חושב שישנו צעד שיכול לעזור
42:44 ש: מהו הצעד?
42:46 ב: אני שואל את עצמי "מה זה שגורם לי להמשיך לחשוב או לדבר" אני לעיתים יכול לצפות באנשים ולראות שהם תקועים רק משום שהם ממשיכים לדבר, אם הם יפסיקו לדבר כל הבעיה תיעלם. זה רק רצף המילים הללו ש בגלל שמה שהם אומרים נהפך למציאות עבורם ואז הם אומרים "זאת הבעיה שלי, זה אמיתי ואני צריך לחשוב עוד קצת" אני חושב שיש סוג של משוב. נגיד שאני אומר "ובכן, יש לי בעיה, אני סובל".
43:20 ש: אבל יש לך "אני".
43:22 ב: כן. אני חושב כך, לפיכך יש לי תחושה שאני אמיתי. אני חושב על הסבל שלי אבל משתמע מכך שזה אני שם ושהסבל הוא אמיתי בגלל שאני אמיתי.
43:35 ש: נכון.
43:36 ב: ואז באה המחשבה השניה, שהיא "מאחר וזה אמיתי אני צריך לחשוב עוד".

ש: נכון.
43:41 ב: בגלל שכביכול זה המקרה.
43:43 ש: זה מזין את עצמו.
43:45 ב: כן. ואז אחד הדברים שאני צריך לחשוב עליהם הוא "מה הבעיה שלי"? שאומר שאני סובל. אני נאלץ להמשיך לחשוב את המחשבה הזו כל הזמן להחזיק את עצמי בקיום אתה רואה לאן אני חותר? ישנו משוב.
44:00 ק: מה שאומר ש ככל שמחשבה היא תנועה שהיא זמן, אם אין תנועה, אני מת! אני מת!
44:12 ב: כן, אם התנועה הזו נפסקת, אז התחושה הזו של "אני כאן" שהיא אמיתית צריכה לחלוף התחושה הזו שאני אמיתי היא תוצאה של החשיבה.
44:20 ק: אתה רואה, זה בלתי רגיל.
44:22 ש: כמובן.
44:23 ק: לא, בפועל. בפועל, לא כתיאוריה.
44:28 ש: נכון, נכון.
44:30 ק: מישהו מכיר במחשבה כתנועה. נכון?
44:34 ש: נכון.
44:37 ק: אין "אני" מכיר במחשבה כתנועה המחשבה עצמה מכירה בתנועה שלה. זה בתנועה.
44:46 ב: ותוך כדי תנועה היא יוצרת תדמית של
44:49 "אני" שאמור לנוע.
44:51 ק: כן, כן.

ש: נכון.
44:53 ק: עכשיו, מתי שהתנועה נעצרת אין "אני". ה"אני" הוא הזמן הוא זמן, הורכב על ידי הזמן - שהוא מחשבה.
45:08 ש: נכון.
45:09 ק: אז, האם אתה, בהקשיבך לזה מבין את האמת בזה? לא המילולי, אמת הגיונית, טענה הגיונית אלא האמת של הדבר הנפלא הזה? ולכן ישנה פעולה שונה לגמרי מזה. הפעולה של המחשבה כתנועה מביאה לפעולות מחולקות פעולות סותרות. מתי שהתנועה כמחשבה מגיעה לסופה ישנה פעולה טוטאלית.
46:14 ב: האם תאמר אז שלא משנה איזה מחשבה טכנית מגיעה, אז היא בתוך סדר?

ק: כמובן.
46:20 במילים אחרות, זה לא אומר שהמחשבה נעלמת לתמיד.
46:25 ק: לא, לא. לא.
46:28 ש: יכולה להיות תנועה במקום הראוי; בסדר הראוי. אם זאת מחשבה נכונה.

ק: במקומה הנכון.
46:35 ש: והיא מגיעה אני אומר, המוח עדיין יכול לעשות את זה. נכון?

ב: כן.
46:41 ק: אז, האם אני - לא אני - בן אדם האם הוא מפחד מכל זה? לא מודע, עמוק בפנים, הוא חייב להכיר בסופו של ה"אני". אתה מבין? וזה באמת הדבר המפחיד ביותר. אני, הידע שלי, הספרים שלי האישה שלי, ה - אתה מבין? כל הדברים שהמחשבה הרכיבה ואתה אומר לי לשים לכל זה סוף.
47:23 ב: כן. התוכל לומר שזה הסוף של הכל? כי כל מה שאני יודע נמצא שם.
47:32 ק: לגמרי. אז, אתם רואים, אני מפחד בן אדם פוחד ממוות. - לא המוות הפיזי.

ש: למות עכשיו.
47:54 ק: מוות של הדבר שמגיע לסופו. ולכן הוא מאמין באלוהים גלגול נשמות, ועוד מלא נחמות אחרות אבל בפועל מתי שהמחשבה כשהמחשבה מכירה בעצמה כתנועה ורואה ש התנועה יצרה את ה"אני" החלוקות, המריבות, העניינים הפוליטיים אתה מבין? - כל המבנה של העולם הכאוטי הזה מתי שהמחשבה מבינה זאת, היא רואה את האמת בזה ומסתיימת. ולכן היא בחלל. אז ישנו חלל. עכשיו, אתה מקשיב לזה איך אתה מקבל את זה?
48:57 ש: אתה רוצה שאני
48:59 ק: תקבל את זה,

ש: לקבל את זה.
49:01 ק: אני מציע לך משהו. איך אתה מקבל זאת? זה מאוד חשוב.
49:09 ש: כן. מחשבה רואה את התנועה שלה
49:13 ק: לא, לא. איך אתה מקבל זאת? איך הציבור מי שמקשיב לכל זה, נגיד, "איך אני מקשיב לזה מה הוא מנסה לומר לי?"
49:38 ש: איך?
49:39 ק: הוא אומר, "אני לא אומר לך כלום". הוא אומר, "תקשיב למה שאני אומר ותבדוק בעצמך האם המחשבה כתנועה בתנועה שלה היא יצרה את כל זה גם את העולם הטכנולוגי שהוא שימושי שהוא הכרחי ואת העולם הכאוטי הזה.
50:08 ק: איך אתה מקבל, מקשיב לזה; או הציבור - מישהו שלא כאן שומע את זה? איך אתה מקשיב לזה? מה קורה בתוכך כשאתה שומע את זה?
50:24 ש: פאניקה.

ק: לא. כן?
50:27 ק: כן. ישנה פאניקה מהמוות, המוות הזה סוג של פחד מהמוות. ישנה ראייה ישנה תחושה של ראות ואז ישנו פחד מהמוות הזה.
50:49 ק: שאומר ש אתה הקשבת למילים הללו המילים עוררו את הפחד.
51:00 ש: נכון.
51:02 ק: אבל לא את האמת של העובדה.
51:09 ש: לא הייתי אומר. אני חושב שזה לא פייר.
51:13 ק: אני שואל אותך.
51:14 ש: המילים עוררו את המציאות שבעובדה ואז ישנו כמעט נראה שישנו תהליך מהיר מאוד. ישנה מציאות של העובדה ושם נראה שיש דממה רגע של בהירות גדולה שמפנה את מקומה לסוג של תחושה בתחתית הבטן שהדברים שם נופלים ואז יש סוג של
51:42 ק: מניעה.

ש: מניעה. אני חושב שישנה תנועה שלמה שם.
51:47 ק: אז, אתה מתאר את האנושות.
51:50 ש: כן, אני מנסה. כן, אני מתאר את עצמי.
51:53 ק: שהוא האנושות.

ב: אותו דבר.
51:55 ק: אתה הצופה, האנשים שמקשיבים לזה.
51:58 ש: נכון. ישנה תחושה של "מה יקרה מחר?"
52:01 ק: לא, לא. זאת לא הנקודה.
52:05 ש: אני אומר לך, זה הפחד הזה.
52:07 ק: לא. מתי שהמחשבה מכירה בזה כתנועה והתנועה הזו יצרה את כל הכאוס הזה, כאוס מוחלט לא חלקי חלקים, אלא אי-סדר מוחלט מתי שהיא מכירה בזה, מה קורה, בפועל? אתה לא פוחד אין פחד. תקשיב לזה טוב, אין פחד. פחד הוא רעיון שהגיע מתהליך הפשטה. אתה מבין? אתה יצרת תמונה של הסוף ומפחד מהסוף הזה.
53:24 ק: אתה צודק. אתה צודק ישנה
53:29 ק: אין פחד

ש: אין פחד, ואז יש
53:33 ק: אין פחד מתי שהמציאות מתרחשת.
53:39 ש: נכון. מתי שהמציאות מתרחשת ישנה דממה.
53:45 ק: עם העובדה אין פחד.
53:47 ב: אבל ברגע שהמחשבה נכנסת
53:49 ק: נכון.

ש: נכון. עכשיו חכה, אל תלך. (צחוק)
53:54 ק: יש לנו עוד 3 דקות.

ש: אוקיי, שלוש דקות.
53:58 ק: תמשיך.
53:59 ש: העובדה והמציאות - אין פחד.
54:02 ק: בידיוק. בידיוק.
54:05 ש: אבל אז מחשבה נכנסת.
54:08 ק: לא. אז זאת כבר לא העובדה. אתה לא יכול להשאר עם העובדה.
54:27 ב: ובכן, זה אותו דבר כמו להגיד שאתה ממשיך לחשוב
54:30 ק: ממשיך לנוע.

ב: כן. ובכן, ברגע שאתה מביא מחשבה פנימה וזאת לא העובדה זה דימיון או פנטזיה שמורגש כמשהו אמיתי אבל זה לא.

ש: נכון.
54:45 ב: לכן, אתה כבר לא עם העובדה.
54:47 ש: אז, אנו אומרים
54:49 ק: גילינו משהו יוצא מהכלל מתי שאתה עומד מול עובדה, אין פחד.
54:56 ב: אז, כל פחד הוא מחשבה אז, נכון?
54:59 ק: כן, זה נכון.
55:01 ש: זה משהו גדול
55:03 ק: לא. כל מחשבה היא פחד, כל מחשבה היא צער.
55:08 ב: אבל זה דו סיטרי, כל פחד הוא מחשבה וכל מחשבה היא פחד.
55:12 ק: כמובן.
55:13 ב: חוץ מסוג של מחשבה שעולה עם העובדה לבדה.
55:16 ש: אני רוצה להתערב כאן אם יש לנו שניה. נראה לי שגילינו משהו חשוב מאוד כאן והוא, בזמן הראות עצמה אז הרגע של הקשב נמצא בשיאו.
55:31 ק: לא. משהו חדש קורה.

ש: כן.
55:36 ק: משהו לגמרי, שמעולם לא הסתכלת עליו או שמעולם לא הובן או הורגש, מה שלא יהיה. יש משהו אחר לגמרי שקורה.
55:52 ב: אבל האם זה לא חשוב שנכיר בזה במחשבה שלנו, אני מתכוון בשפה שלנו?
55:58 ב: כפי שאנו עושים עכשיו. במילים אחרות, אם זה קרה ולא הכרנו בזה אנו עלולים לחזור אחורה.
56:04 ק: כמובן.

ש: אני לא מבין.
56:06 ב: אנחנו צריכים לראות את זה לא רק מתי זה קורה אנחנו צריכים לראות את זה בזמן שזה קורה ואנחנו צריכים להגיד שזה קורה.
56:14 ש: ואז אנחנו יוצרים מקום לתחום את זה בו?
56:17 ק: לא. מה שהוא אומר מאוד פשוט. הוא אומר האם העובדה הזו מתרחשת בפועל? והאם אתה יכול להשאר עם זה האם המחשבה יכול לא להיכנס, אלא להישאר רק עם העובדה? אדוני, זה כמו להגיד, תישאר לגמרי עם הצער אל תזוז משם, לא להגיד "זה צריך להיות, לא צריך להיות, איך אני יתגבר על זה? רחמים עצמיים וכל השאר - פשוט לגמרי להישאר עם הדבר, עם העובדה. אז יש לך אנרגיה אדירה.
57:15 ש: נכון.
57:20 ק: אתה יכול? עבר הזמן.